יש פתגם באידיש ששמעתי אותי מסבתי ע"ה: "פון א קנעפל רעשטע". בתרגום לעברית פירושו: "להחזיר עודף מכפתור". משמעות הדבר היא – אדם שעל כל מה שתאמר לו, יהיה לו מה לענות. המילה האחרונה תהיה תמיד, אבל ת-מ-י-ד שלו.
מכירים את הילדים שעל כל דבר ועל כל טענה יש להם מה לענות? הם תמיד יראו את עצמם מנצחים, בין כאשר הם הרוויחו במשחק ובין אם הפסידו בו. הצדק, לדעתם, איתם בכל מריבה, ולא משנה אם הם אלו שהתחילו בה או נגררו לתוכה. בכל מקרה ובכל מצב הם צודקים, צודקים, צודקים. אם תנסו לשאול אותם, כיצד ייתכן שאינם טועים לעולם, הם יסבירו בטוב טעם ודעת שזה ממש לא כך. רק במקרה הספציפי הזה ההוא התחיל, אתמול הפסדתי במשחק משום שהפריעו לי, וכעת אני לא יכול לוותר למוישי מפני ש…
מוכר? – בהחלט. חביב? – ובכן, כשמדובר בילד תרצן בלתי נלאה, זה יכול להיות לפעמים משעשע, הבעיה היא שלפעמים הילד הזה גדל והתכונה גדלה יחד אתו. נכון, שהוא טורח להסתיר ולייפות אותה. הוא גם לומד במשך הזמן להתנהל באלגנטיות ולשכלל את השיטה, לפעמים הוא אפילו מתקפל ומוותר עם כל הקושי שבדבר, מפני שהחברה בדרך כלל דוחה את התרצנים והמנצחים הכרוניים הללו.
הבעיה הופכת להיות מורכבת יותר אחרי הנישואין, מפני שאז אין כבר את הפחד מפני "מה יגידו" ואם התמזל מזלם של ילד וילדה מן הזן הזה לדור תחת קורת גג אחת, הרי שהעסק הופך להיות פרויקט של ממש.
***
אנשים שתמיד יאמרו את המילה האחרונה, אנשים שאינם יודעים להפסיד וקשה להם מאד להעלות על דל שפתיים את המילה: "נכון, צדקת" או: "אני נוכח לדעת שטעיתי הפעם" הם אנשים שקשה לחיות איתם, אך יותר מכך הם אנשים מסכנים.
אין אדם מושלם ואין אדם הצודק תמיד. השלמות שייכת לבורא העולם בלבד. אדם הנוטה לראות את עצמו תמיד כצודק, מתהלך בעולם בהרגשה שנעשה לו עוול. הוא תופס את המציאות מנקודת המבט שלו בלבד, קשה לו להרחיב את אופקיו ולהתבונן בסובב אותו מזוויות נוספות. והרי לא ייתכן שכולם יעשו כל הזמן את רצונו ויתאימו את עצמם אליו, ממילא הוא נועד לסבל, וחש את עצמו תמיד כקרבן של המציאות.
בחיי הנישואין, עלינו לשנן לעצמנו שוב ושוב כי לא תמיד זה: "או אני צודק או את צודקת". פעמים רבות יותר זה: "גם אני צודק וגם את צודקת". מי שחייב תמיד לסיים את הוויכוח כשידו על העליונה, הוא המפסידן האמיתי. הוא בעצם עדיין לא התבגר. חסרה לו בשלות הנפש המאפשרת לאדם לומר בשלווה לזולתו: "אכן, הצדק אתך".
ומה? מתקומם משהו מבפנים. מה פתאום שאומר לו שהוא צודק, כאשר הצדק במקרה זה הוא בצד שלי במאת האחוזים?
ובכן, כמו שכבר אמרנו. נתינת האישור לזולת שהוא צודק, אינה פוגמת בצדק שלך. אין כאן צדק אבסולוטי, אין שחור ולבן. לא מדובר כאן בבית משפט אלא בחיי נישואין עסקינן. ייתכן מאד שאתה צודק מנקודת מבטך, ובן זוגך אף הוא צודק מזווית הראייה שלו. כשמדובר בעניין שקשה לך מאד לוותר עליו ולהתכופף, תוכל לפנות לבן הזוג ולומר: "אכן, לפי דבריך אני מתרשם שהצדק אתך, דבריך הגיוניים, כנים ומשכנעים. הרשה לי להציג את הדברים כפי שאני רואה אותם מנקודת המבט שלי ואולי נוכל למצוא נוסחה שתניח את דעת שנינו".
יחד עם זאת, בשביל הבניין האישי שלנו, מומלץ בכל זאת לנסות לפעמים לתת לזולת לומר את המילה האחרונה, גם אם יש לנו עוד מה להוסיף בעניין. כאשר אנו נותנים לזולת את ההרגשה הטובה להיות הדובר האחרון, קודם כל קיימנו מצווה דאורייתא של: "ואהבת לרעך כמוך" – והרי אנו עצמנו אוהבים מאד להיות אלו שחותמים את השיחה.
מלבד זאת, ייתכן ולאחר זמן הדברים ייראו לנו אחרת במבט לאחור. אם לא נתעקש על דעתנו, נוכל לפתוח עיניים ולב להבנת הצד השני, דבר שיוסיף עוד נדבך לאישיותנו. ובסופו של דבר, איננו מפסידים מאומה, מפני שבכל מקרה בן הזוג אינו בורח ותמיד נוכל להשלים ולומר את מה שנמנענו להגיד עכשיו. הבה נימנע מלזכות לתואר: "פון א קנעפל רעשטע".
***
רק עוד הערה קטנה, למי שזיהה במאמר זה דווקא את בן זוגו: כדאי גם לך לבדוק את עצמך, מה גורם לבן הזוג שלך לעמוד על דעתו. האם ייתכן שכאשר הוא הודה בטעותו בעבר, הדברים לא התקבלו בסבר פנים יפות? או אולי, למרות שהוא רגיל לעמוד על דעתו, גם אתה מתבצר בעמדתך ואינך מאפשר לו כמעט אף פעם לחוש שהצדק אתו?
סביר להניח, שאחרי שתעניק לו כמה פעמים את הניצחון בלב שלם, הוא יבוא על סיפוקו ותאוות הניצוח שלו תרד בעשרות אחוזים. ובכלל, אולי כדאי פעם לשוחח על הנושא ברגישות ובגילוי לב? ייתכן ותגיעו לגילויים מפתיעים.
בהצלחה!
