לאחר שמאמרינו הקודם עסק ב"עת לחשות" (זוכרים? "מי (לא) יאמר את המילה האחרונה"), נקדיש היום את הדיבור למילים שכדאי וחשוב לומר.
המחמאות – אבני בניין
מי מאתנו אינו אוהב מחמאות? אין כמעט אדם שאינו אוהב לשמוע את שבחיו, במיוחד כאשר הם נאמרים מתוך פרגון אמיתי. כשאנו מחמיאים, אנו מקיימים מצוות עשה של: "ואהבת לרעך כמוך". בנוסף, משפט של שבח עשוי להרים בן אדם, להוציא אנשים ממצוקה רגשית ובכלל – לצבוע את חיי הזולת בצבעים יפים יותר.
בחיי הנישואין מקבלות המחמאות מימד נוסף. בני זוג הרגילים לשבח זה את זה בפניו, זוכים לחיבור רגשי עמוק ומשמעותי, האווירה בבית הופכת להיות פתוחה ומקבלת ואף הילדים החיים בבית זה גדלים שמחים, בעלי ביטחון עצמי ומרוצים בחלקם.
כולנו יודעים כי מחמאות מחוללות פלאים ויחד עם זאת לא מדובר במאמץ כביר – רק לפתוח את הפה ולומר. בכל אופן מדהים להיווכח איך פעמים רבות המחמאות פשוט לא יוצאות לנו מהפה. זוגות רבים שפנו לייעוץ התבקשו על ידי המטפל/ת להגדיר את ציפיותיהם מבן הזוג. לא מעט גברים ואף יותר מזה – נשים, אמרו בין היתר: "שיחמיא לי על האוכל שבישלתי". או: "שיעריך/שתעריך את השקעתי בבית ובמשפחה".
המפייסו בדברים
בחז"ל אנו מוצאים את חשיבות העניין של נתינת הרגשה טובה לזולת, ולאו דווקא על ידי מעשים. על הפסוק בפרשת ויחי: "חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב" אומרים המפרשים: "גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב". הלבנת שיניים היא חיוך. כמה עולה חיוך? – כלום. כמה אנרגיה הוא דורש? – כמעט אפס. ובכל זאת ערכו של החיוך גדול יותר מנתינת כוס חלב קר, טעים ומרווה.
גם במסכת בבא בתרא למדונו חכמים כי הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך באחת עשרה.
חז"ל שהכירו היטב את כוחות הנפש שלנו, הבינו וידעו שלא תמיד קל ופשוט להוציא דברים מן הפה. יחד עם זאת הם גילו לנו כי שכרו של המפייס ודרגתו של המחייך גדולים יותר מזה שהתמקד בהענקה חומרית. גם התועלת שבחיוך ובעידוד עולה על זו שבנתינה פיזית, מפני שעידוד וחיוך משפיעים על הנפש, אשר היא, כידוע, החלק החשוב יותר באדם.
למה קשה לנו כל כך להחמיא?
יש סיבות רבות המונעות אנשים מלומר לזולת את שבחו בפניו. נתמקד בכמה מהן, אשר הן משמעותיות יותר בחיי הנישואין.
א. מחמאה נובעת מן הנפש, בניגוד לנתינה חומרית אשר ניתן לבצע אותה בלי לשתף את הלב והמחשבה. אפשר לקנות מתנה יקרה גם למי שלא בדיוק מתחברים אליו, אבל די קשה לומר מחמאה שתישמע משכנעת באזני האומר ותערב גם לאזני השומע, אם אנחנו לא מאמינים במה שאנחנו אומרים.
ב. הרבה פעמים אנחנו מוכנים להחמיא, אבל נראה לנו שבן הזוג לא יעריך את המחמאה, או שהיא תישמע לו טיפשית. אנו סבורים, בטעות, כי בשביל להחמיא יש צורך בסיבה אמיתית, משהו משמעותי להיאחז בו, ולכן אנו שומרים על שתיקה ואיננו אומרים מילה טובה על דברים שנראים לנו פעוטים ובלתי משמעותיים.
אפרים מתוסכל מכך, שרעייתו כמעט אינה מחמיאה לו. היא מצידה טוענת: "לא אכפת לי לומר לו שבחים מבוקר ועד לילה, אבל זה לא נשמע לי אמיתי. יותר מכך, נראה לי טיפשי, בנאלי וחסר טעם לשבח אדם בוגר ועצמאי על כך שהוא היטיב לבחור את העגבניות בחנות הירקות".
מי משניהם צודק?
האמת היא, שאין כמעט אדם אשר אינו זקוק ומצפה למחמאות מבן הזוג שלו. כן, אפילו שבח על כך שהוא הביא עגבניות טובות מהשוק גורם לו תחושה טובה. הנה, בן זוגי שם לב למה שעשיתי. הוא מעריך את פועלי ואינו לוקח זאת כמובן מאליו. הכרה זו תיצור אצלו מוטיבציה להמשיך ולתת.
ג. הרבה פעמים אנו סבורים שאם נחמיא לבן הזוג על פעלו למעננו, הוא יבין מכך כי הוא לא היה חייב לעשות את הפעולה שביצע. בעומק לבנו מקנן חשש שהמחמאה תביא את בן הזוג להפסיק להשתדל. התפיסה הזו נובעת מן המחשבה שמחמאות וצל"שים ראוי לתת רק על דברים שהם מעבר למתחייב, מה שאינו נכון כלל. אנו הצטווינו להדבק בדרכיו של בורא עולם, והוא, ברחמיו, משלם לנו שכר על מצוות שהיינו חייבים לעשות. יותר מכך מלמדים אותנו חכמים: "ישב ולא עשה עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצווה". בכל אופן, תפיסה מוטעית זו מונעת מאתנו להודות ולשבח "כדי שהוא לא יחשוב שהוא מתנדב, ויש לו גם אפשרות שלא לעשות זאת".
אחרי שהבנו כמה מן המניעים המונעים מאתנו להחמיא, נוכל להתקדם ולהסיר את החסמים, וזאת – בס"ד במאמר הבא.
