כך נמנע התפרצויות של כעס

"אז מה גרם לך להגיע אליי לטיפול, אם הכל בסדר?" שאלתי את רינה.

"כי באמת בסך הכל – הכל בסדר, נכון אני לא ה-אמא המושלמת, אבל אני חושבת שאני אמא טובה.  יש לי מדי פעם התפרצויות כעס על הילדים, אבל זו אני, אני כזאת מגיל אפס. הגעתי אלייך כי אני קצת מרגישה שחציתי גבול.

"הילדה שלי, זו ששיתפתי אותך שממש קשה לי איתה, נדנדה לי שוב ושוב באותו יום, אז העפתי את הבובה שלה לכיוון שלה ובטעות הבובה פגעה במצחה. היא בכתה ונבהלה והרגשתי ממש רע שאני לא יכולה לשלוט בעצמי.

"תביני, אני כבר מיואשת, הילדה הזאת היא הילדה הכי קשה שלי, מה לא עשיתי עבורה? אני לוקחת אותה לפעילויות וחוגים, לריפוי בעיסוק, לקלינאית תקשורת, אני מנסה הכל ואני לא מצליחה להתמודד איתה, בגללה כל העצבים שלי יוצאים גם על שאר הילדים והאווירה בבית איומה", אמרה בעצבות.

"איך עוד באים לידי ביטוי הכעסים שלך?" המשכתי לשאול.

"בדרך כלל, זה לא מגיע לסיטואציה כזו קיצונית. אבל כן, אני מרימה את הקול שלי כשיש בלגן ואם זה לא עוזר, אז אני גם יכולה ממש לצרוח עליהם, כזאת אני, אני לא יכולה אחרת. רק במקרים ממש קיצוניים, שהילדים ממש לא שומעים בקול, אני מסוגלת להעיף להם צעצועים לפח. אבל מעולם לא הרמתי עליהם יד, הם הכל בשבילי, אני עושה הכל למענם, פשוט בפעם הזו עם הבובה, הרגשתי שכבר אני לא שולטת על ההתפרצויות הללו וגם בעלי חושב שזה מצריך טיפול", סיימה ושתקה.

 

***

 

הבנתי שרינה מאוד פוחדת מהרע שבה ולא מסוגלת להכיל את זה.

לכן היא מתנערת מהרע, בעזרת שני המנגנונים הלא יעילים שיש אצל כולנו:

  1. "כזו אני", "זה לא באשמתי".
  2. "מה כבר עשיתי?", "זה לא כזה רע".

נתחיל עם הטיעון הראשון: "כזו אני, לא בחרתי בזה". נכון, זה רע. חטאתי, אבל אני לא אשמה – רינה מבינה לחלוטין שהיא עשתה רע, אבל היא לא מסוגלת לסבול את רגשות האשמה שלה.

אצל רינה ברגע שהיא תגיד: "בחרתי לעשות רע", מיד מרגישה פנימית, שאין לה זכות קיום.

למה שהחברה תהיה מוכנה להחזיק בתוכה אדם שעושה מעשים רעים ואפילו לא מנסה לבחור אחרת?

אז היא פיתחה מנגנון תת מודעי, שחוסך ממנה את התחושה הקשה הזו ואומרת לעצמה ולסביבה: "כזו אני, לא בחרתי את זה, ככה נולדתי".

מה שבעצם היא אומרת, נכון, עשיתי רע, אבל מכיוון שלא בחרתי בזה, עדיין יש הצדקה לקיום שלי.

הטיעון השני: "מה כבר עשיתי, זה לא כזה רע" – בכלל לא חטאתי, כי זה בכלל לא חטא. במנגנון הזה, אין אלמנט של רגשי אשמה.

כשרינה  אומרת שלא כזה נורא שהיא צועקת וזורקת להם צעצועים, חשובה לה התדמית של היותה אשה טובה ומושלמת. האגו שלה במרכז ובשבילה לחשוב שהיא עשתה משהו רע, זה לפרק את הבסיס הקיומי שלה.

המנגנון הזה פופולרי בקרב אנשים בעלי תדמית ציבורית גבוהה. הם מכחישים או מקטינים את הרע. "זה בכלל לא רע" או "זה לא כזה רע". הם מגנים בחירוף נפש על התדמית שלהם. מבחינתם אם תפגע התדמית הגבוהה – אין הצדקה לקיום שלהם.

אנחנו משתמשים במנגנונים לא יעילים אלו, לא רק כלפי החלקים הרעים שבנו, אלא גם כלפי חלקים רעים אצל אנשים שהם חלק בלתי נפרד מחיינו או שאנחנו חפצים שיהיו חלק בלתי נפרד מחיינו.

אז אנחנו אומרים לעצמנו: "מסכנים, הם עברו חיים קשים, עברו טראומה, ילדות עצובה, איזו ברירה יש להם? הם לא שולטים בזה, בסך הכל הם טובים, זה לא כזה רע".

ברגע שאנחנו אומרים את זה, אנחנו בעצם מתעלמים/מקטינים את הרע ומאשרים לעצמנו את הקיום שלהם בחיים שלנו, אחרת, למה שנבחר שיהיה לידנו אדם שבוחר לעשות רע?

 

***

 

אז מה עושים?

  1.  מכירים ומזהים את המנגנונים האלה.
  2. מביטים ברע בדיוק כפי שהוא, בלי לברוח, להקטין ולהתכחש: "כן, זה רע ממש! לא הובילו אותי לזה, לא הוכרחתי לזה, אף אחד לא גרר אותי לשם. זה אני לגמרי בחרתי לעשות רע".
  3. מבינים שרק הקב"ה מקיים אותי  –  לא המעשים שלי אלו שמצדיקים את קיומי.

רק אם לא מפחדים לפגוש את הרע בדיוק כמו שהוא, בלי להקטין במילימטר, בלי לעגל אף פינה, רק כך אפשר להתחיל לתקן: "מה שעשיתי זה רע מאוד מאוד, ואת הרע הזה עשיתי מבחירה חופשית לגמרי, לא הובלתי לזה, לא נגררתי לזה, זה קרה באחריותי בלבד, ועכשיו אני בוחר אחרת, אני אתקן את כל הנזקים שנגרמו, אני אשלם את המחיר, אני אשא בעונש, אני לא מפחד, כי הקב"ה ברחמיו הרבים, יעזור לי להמשיך להתקיים למרות כל הרע שבתוכי".

רק אז, הוא יכול להתחיל לחזור בתשובה, כמו שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה: "שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן