בעיצומם של ימי חופשת החגים הוזמנתי בדחיפות לוועדת השמה חירום, באחד ממערכי הדיור אותם ליוויתי.
דיירת חדשה נכנסה לדירת הדיירות הסיעודיות ברמה הגבוהה. הדיירת מוגבלת פיזית ומתניידת בכיסא גלגלים. הגעתי בבהילות לוועדה כאשר עדיין לא הכרתי בפועל את הדיירת, נכחתי שם והקשבתי לטענת הצוות שמלווה את הדיירים, התיאורים היו קשים, הדיירת אלימה בצורה קשה.
לאחר שעה של הקשבה, עלה בי דחף לשאול שאלה אחת: "האם היא יודעת לדבר?!". "כן", ענתה המנהלת באופן נחרץ, "היא דוברת אנגלית ברמה גבוהה מאוד!"… אם כך, חרצתי באופן חד משמעי, הוועדה מבוטלת, הדיירת לא אלימה ולא מסוכנת, היא פשוט נאלצת לדבר עם הידיים. היא חסרת אונים, זקוקה לעזרה בסיסית קיומית, שייקחו אותה, יתנו לה, יעזרו, יביאו לה וכו' וכמה שהיא תסביר ותדבר לא מבינים אותה, אז אלו התוצאות. לעיתים, תלמידים במערכת החינוך נאלצים להשתמש בידיים או בהתפרצויות זעם וזאת מתוקף היותם חסרי ישע בשל קשיים ורבליים (מילוליים).
***
ישנם דפוסים שונים של ילדים בלתי ורבליים שמתקשים להביע את עצמם. נציג מספר סגנונות; הילד עם קשיי שליפה, ילד זה מבין יודע ומסוגל – רק ששליפת הידע שלו נתקעת. משהו מבפנים מקשה עליו לפלוט את המידע הראוי, כך למשל בעת מתן תשובה, הוא מנסה לשלוף ולהתנסח ואנו חושבים שהוא לא הבין… מתסכל!
בעת מריבה עם חברים בהפסקה – כלום קולחים בעדויות נכונות או שלא, ואצלו הכל נשאר תקוע… כמה חשוב לתת לו את הזמן, הכח והדרך להביע ולהתנסח למרות הקושי.
ישנם את הילדים עם האילמות הסלקטיבית, אלו שיודעים לדבר מעולה והכל אצלם זורם, אבל בסביבה מסוימת הם לא פוצים פה. מורים, מורות וגננות מתארים ילדים שקולם לא נשמע מעולם! כאשר מהבית מביאים הסרטות מפעימות עם דיבור שוטף וקולח…
יש את הילדים עם אוצר מילים דל, השפה שלהם פחות עשירה בהרבה מילדים אחרים, והם נמנעים מלדבר או להביע ולתאר את מה שמפריע להם. וישנם את הילדים שאי-השיח הנכון שלהם נובע מתפקוד חברתי לקוי (ASD), ילדים אלו לא יודעים מה לומר, מתי ואיך, מה הם הקודים החברתיים הנכונים בכל סיטואציה.
מה שקורה במכלול הסגנונות שפירטנו, המצוקה הוורבלית מביאה את הילד להתפרץ במטרה להביא סוף לסבל שהוא חווה. למשל אם מעליבים אותו והוא לא מסוגל להחזיר במענה לשון, או שההתפרצות ננקטת במטרה שיבינו אותו ויממשו את צרכיו ורצונותיו.
לצערנו, ההתנסות בחיים לימדה אותם ששפת הידיים היא השפה הזורמת, המשיגה והכי ברורה למי שלא מבין אותם… במציאות זו תפקידנו כמחנכים והורים למצוא שפה ברורה ומשותפת כתחליף לאלימות ולהתפרצויות ובמקביל ללמד אותם ששפת הידיים לא מקובלת אצלנו. כשאתה אלים או מתפרץ- אנחנו לא מבינים אותך- כך לא מעבירים מסרים.
חשוב לשים לב שאם לא נקדים רפואה למכה ונקנה לילדים אלו את הכלים והדרך להביע את עצמם בצורה ראויה, האלימות והתפרצויות הזעם לא יגיעו לרגיעה, למרות כל ההליכים שננקוט מול התנהגויות אלו כתוצאה.
