מהוללות לשמחה

אילו רק נביט למציאות בעניים בגבורה יהודית אמיתית, נשנס מותניים ולא נעמוד (נלעג או נזעף) מנגד, נרחיב את המעגלים ונקרב את הלבבות

עם הדי הטראנז'ים הרועשים, הם החלו להתאסף שם בצומת הרחובות, עשרות חבר'ה ואולי הם אפילו עברו את המאה, כולם נקבצו ובאו לך. פורים, מוזיקה צורמנית ורועשת מילאה את אווירת היום הקדוש בלב ליבה של שכונה חרדית מקדמא דנא, השכונה בה גדלתי, אותה עזבתי לפני כעשרים שנה.

עמדתי מרותקת למראות, אולי מעצם היותי עוסקת עם אוכלוסיית הנוער המתמודד ואולי כי זיהיתי שם את כולם, כל אחד בשמו וזהותו לבית אבותיו וייחוסו – מאחורי כל אחד מהם עומדת משפחה מפוארת, אבא אברך, ראש כולל, ר"מ, מג"ש וראש ישיבה. אמא גננת, מורה, סגנית וגם רבנית.  לכולם אחים וגיסים – אברכי משי והם לא.

כולם תושבי השכונה, אורחים לא היו שם… אני זוכרת אותם מהעבר, האחים הקטנים שלנו, אלו המתוקים שהתפארנו בחוכמותיהם, שטיילנו איתם בעגלות לעת ערב בשיח נערות ערני ומתפלסף. עמדתי שם, הייתי חייבת להתחבר ל"מעמד". זה היה קשה, כואב, אך מחייב.

מחייב לעמוד ולראות, איך בתוך ריקוד ה"הוללות", מידות טובות עדיין קיימות שם, הרגישות שלהם אחד לשני, הדאגה לשותים השוטים שאבדו את שיווי משקלם, הרגישות לילדים הקטנים שניסו לעבור, פילוס הדרך למכוניות שעוברות לבל יתעכבו, ובעיקר הרצון והניסיון לשמח ולשמוח (כן, בכל זאת הם ילדים משלנו).

מחייב לעמוד ולראות, את אנ"ש העוברים ושבים מוחים בידם, ומסובבים אצבע על רקתם, עוצמים חזק עיניים, מנסים לטמון ראש בחול, להתכחש למצב, ממהרים לעבור וללכת כאילו מדובר בבני דודינו מהכפר הסמוך…

מחייב לעמוד ולראות את אותו אברך, אולי בעצם הוא משגיח או ר"מ (נראה היה שהוא דמות עם רגש וגישה), קופץ בנחישות מרכבו ו… מתחיל לרקוד! הוא לא הכיר את הסגנון המוזיקלי, וגם לא את הקיפוץ-ריקוד, אך- קירוב הלבבות שבער בריקוד האוהב שלו סחף בעוצמה את כולם ו… לא תאמינו, אבל בלי שנבקש – באותם הרגעים, המוזיקה הצורמת התחלפה באחת לשירים מ'שלנו', "ליהודים הייתה אורה" ו"קלי למה עזבתני" קידשו את הרוקד הנועז…

היו אלו דקות מפעימות, מרגשות ובעיקר מאלפות בינה כיצד ניתן להפוך בין רגע הוללות לשמחה יהודית טהורה.

אילו רק נביט למציאות בעניים בגבורה יהודית אמיתית, נשנס מותניים ולא נעמוד (נלעג או נזעף) מנגד. אילו נשכיל לחיות להתעטר בקדושה, לקפוץ לאש, לתת להם יד ולרדת ולרקוד, נרחיב את המעגלים ונקרב את הלבבות, נאיר להם פנים ונעניק להם הזדמנות נוספת של חיבוק חם ומקרב מעניק כח לדרך חזור הביתה, אל כור מחצבתם. ו… אל דאגה, הם יכבדו אותנו, הם יחליפו את המוזיקה גם בלי שנבקש, הם יהפכו לכבודנו יגון לשמחה ואבל ליום טוב, כי הם בסך הכל מחכים לנו, הם בהחלט מ'שלנו'!

הם המשיכו לקפץ ולרקוד שם עד לשעות הליל המאוחרות, תושבים רבים, ביניהם ההורים הנבוכים, פנו למשטרה בלי הרף בבקשה לעשות שם סדר ולעצור את האירוע המתמשך…

המשטרה הבטיחה לטפל בעניין. האם היא עשתה זאת? ואם כן, כיצד? בשבוע הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן