בברכת יעקב לדן רואה יעקב ברוח קדשו כי "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". וברש"י ביאר שהכוונה לשמשון, שידין עמו כמיוחד שבשבטי ישראל, הלוא הוא שבט יהודה.
יהודה הוא בכיר השבטים ודן – המאסף לכל המחנות. יהודה הוא עמוד האש ההולך לפני המחנה ודן – הדואג לרווחתם של אלה שנדחו אל מחוץ למחנה ושל אלה שהענן פלטם…
בדרך הטבע, יהודה הוא המוציא מתוכו את האחד והמיוחד הנבחר להנהיג את העם ולהושיע את ישראל. החידוש הוא שבמקביל גם דן עשוי להוציא מתוכו מנהיג בשיעור קומה זהה. יהודה הוציא את דוד ושלמה ודן את שמשון.
יהודה נמשל לאריה – "גור אריה יהודה". ודן גם כן – "דן גור אריה".
הדבר מלמדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכל אדם פתוחה ההזדמנות לגדול הן בתורה הן בחכמה והן בהנהגה וכבר אמרו, "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".
דן, היה כאמור המאסף לכל המחנות. לדן בן יעקב היה רק בן אחד, חושים, שהיה כבד שמיעה. והנה, דן הפך להיות לאחד השבטים מרובי האוכלוסין ביותר – מחד, וממנו יצא מי שהיה עשוי להיות משיח – מאידך.
ואולי לכן נאמר בברכת יעקב לדן, "יהי דן נחש עלי דרך…", הגואל יהיה זה שיתקן את חטא אדם הראשון שנגרם כתוצאה מהפיתוי שפיתהו הנחש הקדמוני. כנגד הנחש דטומאה עומד שמשון משבט דן שהוא הנחש דקדושה שבו טמונה האפשרות לתקן את אותו חטא של הנחש הקדמוני ולבער את הטומאה מהארץ והטומאה שנגדה לחם שמשון היתה טומאת פלישתים.
***
נאמר בספר זכריה פרק ט', שהמלחמה האחרונה לפני בוא הגואל תהיה עם פלישתים, שכך אמר: "תרא אשקלון ותירא ועזה ותחיל מאד ועקרון כי הוביש מבטה ואבד מלך מעזה ואשקלון לא תשב. וישב ממזר באשדוד והכרתי גאון פלשתים. והסרתי דמיו מפיו ושקציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלקינו והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי. וחניתי לביתי מצבה מעבר ומשב ולא יעבר עליהם עוד נגש כי עתה ראיתי בעיני. גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות".
אחרי המלחמה עם פלישתים תהיה חניה לעם ישראל מצבא, הצבא יכנס כביכול לחניה, ולא יזדקקו לו עוד, ומיד אחר כך יבוא הגואל שכאן, להבדיל מהמתואר בספר דניאל, מוגדר הוא כעני ורוכב על חמור. ובאמת באחת ההזדמנויות שמשון, שבא מהמאסף שבשבטים, הרג את הפלישתים בלחי חמור טריה.
זכריה מגלה לנו שהמלחמה האחרונה תהיה אפוא עם פלישתים (וכבר טיפלנו בספרנו "גלות ישמעאל" בשאלה שבמקומות אחרים נאמר שהמלחמה האחרונה תהיה עם אדום או עם ישמעאל או עם עמלק וכאן נאמר שתהיה עם פלישתים והראנו שכל העמים האלה מעורבבים בישמעאלים ככתוב בפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ג), הלוא הם צאצאי הפלישתים נגדם לחם שמשון.
***
ומדוע שמשון הפסיד את הזכות להיות הגואל, ועם ישראל את הזכות להיגאל? אמרו חז"ל ששמשון התגאה בעיניו. לא נאמר ששמשון הלך אחרי עיניו, אלא שהתגאה בעיני הבדולח הטהורות שלו.
וכך היה המעשה:
שמשון ירד לבין הפלישתים וחזר ואמר לאביו על הנערה שראה, "אותה קח לי כי היא ישרה בעיני", ואמרו חז"ל שאמר שמשון: "אם היא ישרה בעיני ישרה היא גם בעיני הקב"ה", ועל כך נענש, "שהתגאה בעיניו".
לא שחלילה "הלך אחרי עיניו", שהרי איש אינו מתווכח עמו שאכן ישרה היתה גם בעיני הקב"ה, הבעיה היתה שהתגאה במבטו הטהור המכוון לרצון ד'. משיחותו של שמשון והנהגתו הייתה צריכה להיות רצופה בענווה. גם דוד המלך, מי שיצא מראש השבטים, היה ידוע בענוותו, שאמר: "ואני תולעת ולא איש". שמשון שבא משבט דן וכל כולו אינו אלא הוכחה שגם הפחותים שבשבטים יכולים להביא גואל לעולם, על אחת כמה וכמה שהיה צריך להצטיין בענווה. ומשהתגאה בעיניו, הפסיד את משיחותו ופוטנציאל הגואל שהיה טמון בו לא יצא אל הפועל ואנחנו הפסדנו.
***
ולא במקרה הפסד ההנהגה היה בגלל עיניו. מנהיגי העם נקראו עיני העדה. וכיון שנתגאה בעיניו הוחמצה ההזדמנות שיהיה הגואל הסופי.
הרבי מאוסטרובצה, רבי יחיאל מיכל הולשטוק זצ"ל, שהיה גאון עולם, ואמרו עליו שצם ארבעים שנה משבת לשבת, היה בנו של אופה. פעם אחת התכנסו יחדיו כמה אדמו"רים מוכרים והוא ביניהם וכל אחד אמר דבר מה בשם אביו. פנה אליו מישהו ושאל: ומה יש לכבודו לומר בשם אביו? נענה ואמר: אבי היה אומר שלחם טרי יותר טוב מלחמניות ישנות… והחל לומר רעיון משל עצמו…
כזה היה הגואל משבט דן, אביו מנוח מוגדר בחז"ל כעם הארץ, מקורו כאמור מהאחרון שבשבטים וגדל והגיע למה שהגיע עד שעשוי היה להיות גואל, לולא הוחמצה השעה.
שיעור זה מחייב כל אדם באשר הוא. לכל אחד יש את האפשרות לעלות ולהגיע לעמדות גבוהות עד מאד, בלא כל קשר למוצאו ומקורו. כל ישראל כאיש אחד בני מלכים ולכל אחד ההזדמנות להגיע למעלה.
