ראש ממשלת ישראל נאם נאום דרמטי לאומה. בנאום זה חזר האיש על דברים שאמר בעבר. ואולם, סיום הנאום היה חדש. ראש הממשלה סיים כשהוא מצטט בפאתוס מסוים פסוק מישעיהו פרק ס' וכך אמר: "לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך". כשהקשר בין המילה חמס בלשון הקודש ותנועת החמס מודגש.
פסוק זה צוטט בעבר לפני כשלושים שנה באירוע חתימת חוזה "שלום" על מדשאות הבית הלבן, בו השתתפו נשיא ארה"ב ביל קלינטון מר יצחק רבין ומר שמעון פרס, וכן יאסר עראפת. שמעון פרס ציטט בנאומו את הפסוק הנ"ל בדיוק.
בזמנו, ערכתי את יחידת הוידאו "חריש עמוק – סודה של ארץ ישראל" ובה הובא נאומו של שמעון פרס, עליו הגבתי ואמרתי שאכן ישעיהו אומר מה שצוטט, אך דברים אלו הוצאו מעט מהקשרם שכן לפני כן נאמר: "וידעת כי אני ד' מושיעך וגאלך אביר יעקב", אם אכן יודעים זאת, שד' מושיעיך, אז "לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך". ובהמשך נאמר "ועמך כולם צדיקים" – אז "לא ישמע עוד חמס בארצך", אבל אם המצב הוא חלילה ש"ותשחת הארץ לפני האלוקים" אזי "ותימלא הארץ חמס…" (פרשת נח). המציאות היתה שהמילים היפות לא הוכיחו את עצמן, ותנועת החמאס הוסיפה לרצוח ולהרשיע לגדול ולהתעצם.
גם מר נתניהו לא קרה את הפסוקים המשלימים את ההבטחה של "לא ישמע עוד חמס בארצך" ובכל זאת שלא כקודמו מר פרס, קרא את המשכו של הפסוק הנ"ל והוא: "וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהילה". על קטע פסוק זה יש להוסיף את דברי בעל הטורים על פרשת לך לך. כדאי אולי לציין שמר נתניהו לא ציטט את "בעל הטורים".
בעל הטורים על פרשת לך לך (פרשת השבוע בשבוע בו נישא הנאום) על הפסוק "וקראת שמו ישמעאל" (בראשית ט"ז י"א) אומר: " ד' במסורת, וקראת שמו ישמעאל, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים (דברים ל"א כ"ט), וקראת שמו עמנואל (ישעיהו ז' י"ד) וקראת ישועה חומותיך, שעל ידי קריאת ישמעאל קראת הרעה (- באחרית הימים!), אבל על ידי קריאת עמנואל וקראת ישועה חומותיך".
הרמז שמרומז על ידי הקשר בין המילה חמס בלשון הקודש לבין התנועה הרצחנית המכונה חמס בולט בעוד כמה מקומות.
בפרשת לך לך עצמה, אומרת שרה לאברהם נוכח הריונה של הגר העומדת ללדת את ישמעאל ומתגאה על שרה, "חמסי עליך" (בראשית ט"ז ה) ואומר רש"י שאין הכוונה חמס שלי אלא "חמס העשוי לי"…
במזמור כ"ז בתהילים, מזמור שאומרים בקהילות אשכנז מר"ח אלול ועד הושענא רבה. מרומזים ראש השנה יום הכפורים וסוכות שכך נאמר "לדוד ד' אורי וישעי", דרשו חז"ל, "אורי" – בראש השנה, "ישעי" – ביום הכיפורים, "כי יצפנני בסוכה" – בחג הסוכות. ובהמשך נאמר "אל תתנני בנפש צרי (- אל תתן לצרי למלא את רצונם בי) כי קמו בי עידי שקר ויפח חמס" והתרגום מתרגם את המילה חמס – "חטופין"!
והפסוקים הבאים: "לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים, קוה אל ד' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל הד".
***
מול עינינו מתגלה צביעותו של העולם בצבעים עזים שאיש לא היה מאמין. החל מנאומו של מזכיר האו"ם דרך התנהלות מדינות רבות התומכות ברוצחים וכלה בהתנהלותה של ידידתנו הגדולה ארה"ב שמנגנת ללא הפסק את מנגינת הרחמים על ילדי הרוצחים שמנהיגיהם מתעללים בהם ומגלגלים את הכדור לפתחו של העם היהודי. לפתע רואים כיצד הרחמנות של ארצות הנצרות חוזרת למה שהיה כל השנים כש"דת האהבה" הגדולה באהבתה כי רבה שלחה ידה לצוואריהם של יהודים כה רבים לתלותם ולשחטם.
לפתע הבינותי קטע מוקשה בדברי רבנו בחיי על פרשת נצבים.
על הפסוק בפרשת ניצבים: "ונתן ד' אלוקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך" ואומר רבנו בחיי במקום: "על אויביך, ישמעאל. שונאיך, עשו… ומה שהזכיר אויביך על ישמעאל ושונאיך על עשו, מפני שהאויב גדול מן השונא, כי השונא אף על פי שירע לו יעשה על דרך הרחמנות, אבל האויב הוא שבלבו איבה עולמית, לא ישים לו רחמים, על זקן יכביד עולו מאד, וזה מסוד הלשון ודקדוקו, כי אויב הוא מלשון אבוי, ואותיותיהם שוות, ועל שם שהנופל בידו צועק אוי ואבוי".
והפלא גדול, הרי לאורך ההיסטוריה עשיו – הנוצרים היה לאין שיעור יותר גרוע מישמעאל, וכי אפשר להגדיר את מה שהיה באושוויץ שהיה זה "על דרך הרחמנות"?
אכן, בספרו 'כד הקמח' כותב רבנו בחיי, את ההיפך, ומגדיר את עשיו כאויב הגרוע יותר ואת ישמעאל כשונא. והכל ברור, הם פשוט מחליפים תפקידים, בדרך כלל עשיו היה האויב ואילו בשעה עליה מדברת התורה בפרשת ניצבים אחרי ש"יבואו עליך כל הדברים האלה" אז עשיו וישמעאל מתחלפים ועשיו יורד לדרגת שונא וישמעאל נכנס לתפקיד הנורא של "אויב".
ועדין צריך להבין, איך מתנהלת שנאה "על דרך הרחמנות"?
לפתע אתה רואה מול עיניך כיצד בכירי אדום מגיעים בחיוכים ובטפיחת שכם ופיהם מלא רחמנות ל…"קרבנות המלחמה" בעזה… פתאום אנו רואים כיצד שונאים ומרעים לנו "על דרך הרחמנות" ממש כלשונו של רבנו בחיי, כל ההתרחשויות פרושות מול עינינו – מראש.
עצם הדבר שהתהליך כתוב מראש מעמיד אותנו בעמדתו של רבי עקיבא הרואה בשועל היוצא מבית קודשי הקדשים את תחילתו של התהליך שסופו "עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים ואיש משענתו בידו".
