הרב נויגרשל על הרפורמה המשפטית: שטיפת מוח

לא יאומן כיצד משחקים במילים כדי לשטוף את מוח הציבור, תוך כדי שמוציאים אותן ממשמעויותיהן.

הוויכוח על צורת מערכת המשפט ועל מערכת היחסים שבינה לבין בית המחוקקים ולבין הרשות המבצעת, קרי: הממשלה, לובש צורה אלימה ביותר. תוך גיוס הכלי הראשי של התעמולה – השקר והסילוף.

הרי כל מי שיחשוב מעט יבין שככל שתיחלש מערכת המשפט ויתחזק כוחו של בית המחוקקים שנבחר ע"י העם, יתחזק כוחו של העם. כי אחרי הכל, החלטות בית המחוקקים שחבריו נבחרו ע"י העם, הן יותר "דמוקרטיות" מאשר החלטותיו הנגדיות של בימ"ש שחבריו לא נבחרו בבחירות דמוקרטיות (להזכירכם: דמו-קרוטיה פירושו: "שלטון העם"…).

זכותו של כל אדם להתנגד לשינויים המדוברים. אך המתנגדים למהלך אמורים להתנגד אליו מתוך שחושבים שאי אפשר לסמוך בעיניים עצומות על המחוקקים שנבחרו ע"י העם ויש לתת למערכת המשפט כח למנוע בעד המחוקקים לפעול בכל תחום כפי ראות עיניהם. במילים אחרות, הם אומרים שיש להגביל את הדמוקרטיה.

יתכן והם צודקים אבל זו הסיבה האמיתית להתנגדותם (והכוונה לאלה שמתנגדים מסיבות ענייניות אמיתיות. רוב המתנגדים מתנגדים רק בגלל שמדובר ברוב שאינו הולם את שאיפותיהם) ולא מה שהם מכריזים בראש חוצות מעל כל גבעה ותחת כל מיקרופון רענן, כאילו הם חוששים שהדמוקרטיה תיפגע.

הם רוצים לצמצם את השפעת ההמונים ומשתמשים בהם לשם כך. אך יחד עם זאת יודעים הם שאם יאמרו את האמת, תהיה זו תעמולה לטובת השינויים במערכת המשפט. כי ההמונים לא מעוניינים שתהיינה נגיסות משמעותיות במוקדי הכח שלהם. המוני העם אינם מאמינים בפיקוח של מערכת המשפט אליתיסטית על המערכת שנבחרה על ידיהם.

מאידך, הם זקוקים להמונים, רק באמצעותם יוכלו לערוך הפגנות, לעורר מדנים, ליצור רעשי רקע ולבסוף אולי… מי יודע… להצליח קצת יותר בבחירות.

כדי להטות את דעת ההמונים צריך לדבר בשפה שלהם.

כך נולד הרעיון המופרך השקרי והמטורף להאשים את מחוללי הרפורמה בשאיפה להרס הדמוקרטיה. בשעה שכל מי שמתעניין במה שקורה, ולא דרך התעמולה, יראה שבין אם אתה בעד השינויים, ובין אם לא, השינויים אינם כאלה שיפגעו ולו במשהו בדמוקרטיה.

***

אחת התופעות המוזרות והמעוררות אימה היא זו, שאנו רואים בתדהמה שאנשים המוגדרים כאינטליגנטים מאד משתמשים באותן קלישאות, ומדברים על הרס הדמוקרטיה ועל הדיקטטורה המתקרבת וחלקם יוצרים את הרושם שהם באמת מאמינים לדברים שהם אומרים, כמי שלועס את אבוסו של חברו.

רמטכ"לים לשעבר, שופטי בימ"ש עליון ושאר אנשים שהיו ועודם בעמדות מפתח מוכיחים שגם הם נגררים לתעמולה השקרית הזו, הם פוחדים מדיקטטורה, הם יוצאים להילחם, כדון קישוט שנלחם בתחנות רוח, באלה שהורסים כביכול את הדמוקרטיה. הם מתכוננים לברוח מן הארץ, הם אפילו קוראים קריאות הצלה לאומות העולם תוך כדי שמוציאים את דיבת הארץ רעה ועוד ועוד.

אחת מן השתיים: או שהם משקרים במודע ובזדון, וגם הם חלק ממכונת התעמולה השקרית. או שהם התפתו כאחרוני הפרימיטיביים לסיסמאות הריקות שאין בינן לבין המציאות ולא כלום.

כך או כך, מפחיד להיווכח מי הם אלה שבידיהם היו מפתחות כה חשובים בניהול המדינה, וכמה קלים הם להתפתות לסיסמאות, או לחילופין להיגרר לתרבות השקר והזיוף והשימוש במילים שלא במשמעותן הנכונה.

זו אחת ההוכחות החזקות ביותר שהמדינה הזאת קיימת בנס.

הצלחותיה במישורים השונים כגון הצבאי הכלכלי אינן בגלל בכיריה ומנהליה, אלא למרות היות אלה הבכירים והמנהלים.

***

בדור הפלגה איבדו בני האדם את השפה המשותפת, ככתוב: "הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". וברש"י: "לא ישמעו – זה שואל לבנה וזה מביא טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו". כיצד קרה הדבר שזה שואל לבנה וזה מביא טיט? אלא שבני האדם החלו להשתמש במילים שלא במשמעותם, במה שמכונה היום "סלנג", ואצל האחד הלבנה כונתה עדיין לבנה אבל אצל חברו הטיט מכונה לבנה. במילים אחרות, הם איבדו הן את החשיבה העצמית והן את עומק המחשבה והחלו להשתמש ביקר שבמתנות הק-ל, בכוח הדבור, ככלי שטחי הדומה יותר לצפצוף הזרזיר ולפטפוט התוכי, מאשר לשפה המבטאת את מורכבותו של האדם ועומקו ושבעטיה נקרא האדם "מדבר".

אם האדם קורא לעצם מסוים בשמו האמיתי וגם חברו יודע לכוון למהות הדבר וממילא לשמו האמיתי הרי יבינו איש את רעהו, ואולם אם אדם קורא לעצם מסוים בכינוי שהומצא מזווית ראייתו או מזווית ראייתם של אחרים, השני שאינו יודע את ההסכמה הזאת לא יבין על מה מדובר.

השימוש בלשון שלא במשמעות הפנימית מעיד על רפיסות הדעת ושטחיות המחשבה. אדם חושב שמכיר את חשיבות היותו "מדבר" לא ישתמש בלשונו ככלי ביטוי שטחי וסמלי בלבד אלא יעניק לכל ביטוי את משמעותו המקורית.

שבעתיים קשה הדבר כשאנשים מדברים איש בשפת העילגים של רעהו, כשאדם אחד מכנה במילה מסוימת דבר שאינו קשור ועילגותו מתפשטת והופכת להיות לנחלת הכלל.

כך מוצאים אנו (למרבה הצער, גם במחנותינו) שמילים משמשות לפתע במשמעות "חדשה" בלתי קשורה למשמעותן המקורית. כמו גם שיבושי לשון ושינויי דקדוק המעידים על אבדן החשיבה האישית וההשפעה ההמונית על הפרט (הדוגמאות רבות כחול אשר על שפת הים. כגון: השימוש במילה "כאילו" באופן תכוף שלא במשמעות האמיתית, או "מרגיש לי" או "בא ממקום של" או "לגמרי" ועוד ועוד ועוד).

אדם שחשיבתו מקורית ואינו נתון להשפעת השיגעונות המתחדשים משעה לשעה, לא ידבר אלא בשפה מדויקת ולא יושפע מהשפעת הרחוב בנושא כה עמוק ועדין כשימושי המילים.