יועצת הנישואין אהובה פינקל עם פרק שני מרתק על נתינה וקבלה בנישואין
הגאון הצדיק רבי משה אהרון שטרן, המשגיח של ישיבת קמניץ, הלך פעם ברחובה של עיר לחפש מתנה עבור רעייתו. פגש אותו מרן המשגיח הגאון הצדיק רבי מאיר חדש ושאלו לאן הוא הולך. ר’ משה אהרון ענה שהוא תר אחר מתנה מתאימה לרעייתו.
אמר לו ר’ מאיר חדש: “שמע לעצתי, אל תקנה לה שוקולד – קנה לה פרחים”. והוא הסביר את עצמו: “אם תקנה לה שוקולד, היא עשויה לחשוב שרצית שוקולד בשביל עצמך והחלטת לשתף גם אותה, אולם אם תביא לה פרחים – גברים הרי אינם מתפעלים מפרחים – היא תעריך את הנתינה הזו יותר, הואיל ויש כאן משהו שהוא נטו בשבילה”.
הרבה פעמים מוצאים אנשים את עצמם מעניקים לזולת ברוחב לב וברוח נדיבה ולמגינת ליבם אין הזולת מעריך את הנתינה. לפעמים נראה לבעל שטרח ורכש לאשתו חפץ כל שהוא שהיא אינה מעריכה את מאמציו, ועוד גרוע מזאת – היא נראית כעוסה ובלתי מרוצה. למה זה קורה?
***
כשישב דוד אצל מדריך החתנים ששינן לו שוב ושוב את המשפט: “אישה קונים במתנות”, הוא הבטיח לעצמו לעשות הכל כדי לקנות את ליבה של רעייתו ככל שיעלה בידו. לפליאתו ולמגינת ליבו, העסק לא בדיוק עבד. בפעם הראשונה הוא קנה לאשתו מטפחת ראש, היא פתחה את קישורי האריזה, התבוננה במתנה בפנים אטומות, הפטירה תודה בשפל קול וטמנה את המטפחת במעמקי המגירה. מאז הוא לא זכה לראות את המטפחת על ראשה אף לא פעם אחת.
בפעם השנייה הוא החליט לפרגן לה חפץ יקר יותר וחזר הביתה כשבידו סט צלחות לשנים עשר סועדים. “ראי מה הבאתי לך”, הוא אמר, “עם הסט הזה נוכל לארח אפילו את ההורים שלי עם כל המשפחה”. ושוב נחמץ לבו בקרבו כשהוא ראה את פניה המתכרכמות בחוסר שביעות רצון. אחרי שהדבר חזר על עצמו גם עם מנורת הלילה שהוא קנה, עם סט המצעים שלא זכה להיפרס על המיטות ועם עוד מספר מתנות שלא השיגו את מטרתן, הוא פנה לשפוך את ליבו בפני מדריך החתנים. “האם שאלת אותה פעם מה היא רוצה?”, שאל אותו המדריך. “לא”, ענה דוד בהפתעה, “חשבתי שמתנה צריכה להגיע בלי הודעה מראש”.
כאשר אנו מעניקים ונותנים לזולת, צריך להפעיל מחשבה ושיקול דעת על מנת שהנתינה תתאים למקבל – לא לנותן. חשבו נא על רעייה טריה המשקיעה בוקר שלם בהכנת ארוחת צהרים חגיגית ומושקעת לבעלה הצעיר, אבל היא לא לוקחת בחשבון שהפשטידה בעלת שלש השכבות זקוקה לכמה שעות בתנור והיא תהיה מוכנה לאכילה בשעה שבעלה צריך כבר לצאת לכולל בחזרה. אם תשאלו אותו – הוא ודאי יעדיף ארוחה פשוטה יותר, שתאפשר לו לסעוד את ליבו מיד כשהוא מגיע רעב מסדר לימודו וכך הוא יוכל להספיק לנוח קצת טרם יציאתו לסדר ב’.
הבעיה היא שהרבה פעמים אנו רואים את צרכיו של הזולת דרך המשקפיים שלנו ולא טורחים לנסות להיכנס לנעליים שלו ולהבין למה הוא זקוק באמת. גבר ואישה שונים בתכלית זה מזה. הגמרא מגדירה זאת בארבע מילים: “נשים – עם בפני עצמן”. אישה רוצה שבעלה ידבר אתה, לא שיחות של “בא, לך, תקנה, תביא”, אלא שיחות שיש בהן עומק, הבנת רגשות ושיתוף. הרבה גברים אינם מודעים לצורך הנשי הזה. הם ילכו ויקנו, או אפילו יטו כתף ויסכימו לעזור בבית, אבל לא יפנו את הזמן לשבת ולשמוע באמת. נשים, לעומת זאת, לא תמיד קולטות שאחד הצרכים העמוקים של הגבר הוא לראות את רעייתו מאושרת ולדעת שטוב לה. אישה שתשדר זאת לבעלה, תיתן לו משהו שהוא חשוב הרבה יותר מארוחה מושקעת או חולצה מגוהצת.
תחשבו על אישה, שמשקיעה המון בעריכת השולחן, בהתאמת הצבעים ובקיפול המפיונים, אך כתוצאה מכל זאת, כאשר הבעל מגיע הביתה האוכל עדיין רחוק מלהיות מוכן. קשה לצפות מהבעל המתוסכל (ובעל רעב הוא בעל מתוסכל) להעריך את השולחן המרהיב שנערך לכבודו. בעומק ליבו הוא ודאי חושב, שאשתו טרחה בשביל עצמה בלבד, כי הרי צבעים ומפיונים לא בדיוק מעניינים את הגברים. האישה, לעומת זאת, עדיין סבורה שהיא ראויה להערכה על מאמציה.
לדעת להעניק באמת, פירושו לצאת מעצמנו ולחשוב על צרכיו של הזולת מנקודת המבט שלו. “ואהבת לרעך כמוך”, אין הכוונה לתת לזולת את מה שהיית רוצה לעצמך. הפירוש הוא להעניק לשני את מה שאתה היית רוצה לו היית אתה במצבו. ולא, לא צריך להיות נביא. קצת חכמה בשילוב רגישות לזולת יעשו מצוין את העבודה.
