אדם שנושא בקרבו רגשות של פגיעה, ממשיך להיפגע כל עוד הוא לא הצליח לסלוח למי שפגע בו.
יש אנשים גדולים המסוגלים להעביר על מידותיהם ולסלוח לזולת, כמו אותו אדם שהעיד על עצמו באזני רבי אבא כי מעולם לא עלה על יצועו כשהייתה בלבו קפידה על מאן דהוא. חז"ל שיבחו מאד את הנהגתו זו וסיפרו לנו שבזכותה הוא ניצל פעמיים ממוות (זוהר מקץ דף רא ע"ב). יחד עם זאת לא כולם מסוגלים לסלוח ולמחות את הדברים מהלב בלי שהזולת פייס אותם או ביקש מהם מחילה. לשם כך טוב יעשו בני הזוג אם יפרסו את הדברים על השולחן ויגיעו להתפייסות.
וכך אנו מגיעים לשיטה כיצד כדאי לעשות זאת. אם אנחנו פועלים באופן אוטומטי וללא מחשבה הדבר ייראה כמו הדיאלוג הבא:
נפגע: פגעת בי מאד. איך אתה אומר לי שאני לא מבינה בזה כלום?
פוגע: אוי, באמת, מכל דבר את עושה עסק. מה כבר אמרתי? ובכלל, זה היה לגמרי בצחוק.
נפגע: יופי, גם כן בצחוק. אני על כל פנים לא צוחקת בכלל. אתה מתייחס אלי כאילו הייתי תינוקת. קודם לא מבינה כלום, ועכשיו עושה עסק מכל דבר…
כך, באופן זה הפגיעה צוברת תאוצה וגדלה במהירות כמו כדור שלג.
גם אם במבט ראשון הזדהיתם עם הנפגע, מחשבה שנייה תביא אתכם למסקנה שאחרי משפט הפתיחה שלו, קשה לפוגע להודות באשמה ולפייס. אף אחד אינו אוהב לחוש את עצמו תוקפני או רשע. כשאשתו מתלוננת ואומרת לו שהוא פגע בה, הוא ינסה לטהר את השרץ בק"ן טעמים על מנת לא להרגיש רע עם עצמו. לפעמים אם מדובר באדם שבאמת רגיש לזולת ועובד על העניין של בן אדם לחברו, יהיה לו עוד יותר קשה להודות בכישלונו, הואיל וכישלון כזה מסב לו הרבה ייסורי מצפון, בפרט שפעמים רבות הפגיעה הייתה באמת בלי כוונה.
***
איך יוכל הנפגע לעשות זאת טוב יותר?
ובכן, כאן נתאמן על העניין של לדבר על עצמנו.
במקום לומר: "פגעת בי כשאמרת כך וכך", כדאי ורצוי יותר לומר: "כאב לי לשמוע ממך את המילים הללו. אני אמנם מבינה שלא עשית זאת במזיד או על מנת לפגוע בי, ובכל אופן אני אישית חשתי פגועה. אולי אני רגישה לנושא, ויכול להיות בהחלט שלא ידעת שבשבילי זו יבלת, אבל כשדרכת עליה – כאב לי".
סביר להניח שפנייה כזו תתקבל בהרבה יותר אמפתיה. הפוגע קיבל סולם לרדת מן העץ. אין לו בעיה להודות ולפייס שכן הנפגע אינו מאשים אותו, ואפילו תולה את העניין ברגישות היתר שלו עצמו.
דיבור על עצמנו עוזר גם למנוע ויכוחים על העובדות. תארו לעצמכם בעל שמאחר לשוב מידי ערב. אם רעייתו תתרעם ותבוא בטענות על איחור של רבע שעה שבעבורה היה משמעותי ומעצבן, הוא עלול לטעון שרבע שעה אינה נחשבת איחור, ובכלל – הוא איחר רק בעשר דקות ובשבוע שעבר כשקבעו לצאת היא הייתה זו שנתנה לו לחכות לה עשרים דקות ארוכות עד שהייתה מוכנה.
לעומת זאת תוכל הרעייה לומר: "אני יודעת שאתה לא מאחר בדווקא, וברור לי שהיו לך סיבות מוצדקות להגיע מתי שהגעת, אבל חשוב לי שתדע שבשבילי הדקות הללו חשובות מאד ובעלות משמעות". גם כאן יש להניח שהבעל יגלה הרבה יותר רצון טוב ונכונות להתחיל להגיע בזמן.
האמת היא, שבני זוג אמורים לדבר על עצמם גם בתחומים ובאופנים נוספים, אבל זה כבר נושא לכתבה הבאה בסייעתא דשמיא.
