השבוע הייתי עד לשיחה שהתנהלה בין אנשים, בני אדם, שונים באחד מרעהו, תפיסות חיים מנוגדות האחת לשניה, אך הצד השווה שבכולם שהם מהמין הנקרא אדם ושכולם חשים שהם החכמים ביותר על הגלגל.
לו עצמתי את עיניי הייתי משער בקלות כי הקטן שבהם הוא לפחות סגן הרמטכ"ל. הרהיטות מחד ומציאת הפתרונות לבעיות הביטחון קלחו מפיהם במהירות העולה על פני מהירות הקול, הידע והתובנות שנאמרו בביטחון עצמי כה רב הגניבו למוחי מחשבה שמא אולי הם באמת יודעים מה שאחרים אינם יודעים.
כמובן שמשפט המחץ הוא: "אם אני הייתי ראש ממשלה תוך יומיים הכל היה נראה אחרת".
במשפט זה פרשתי, או יותר נכון התעוררתי, וברוח הימים: התפקחתי. זהו המשפט הכי זכור לי מילדות של כל נהג מונית מתחיל, המישיר מבט במראה לפניו אל פני היושב מאחוריו ובביטחון שאין דומה לו מסנן שאם הדבר היה תלוי בו היינו סינגפור.
מהיכן המין האנושי שואב עוצמה רברבנית כזו? למה כל אחד מאיתנו חושב שהוא החכם האחרון שנשאר לפליטה על הגלובוס כולו?
התשובה כפי הנראה טמונה במשפט הישן "עייצעס גיבור". כשהבעיות הן לא שלך, כשאתה מביט על המתרחש מהצד, תמיד הדבר יראה לך פשוט ולא מורכב. החכמה היא לא לתת עצות לשני, החכמה היא לחיות את מצבו של השני, לחיות את המורכבות כולה כאילו היא שלך ולתת עצה.
זו מהמלאכות הקשות במקדש.
מספרים על אביו של הרבי הרש"ב מחב"ד שיצא לאחר יחידות עם יהודי שביקש עצה ותושייה, כולו סוער וכל בגדיו רטובים מזיעה, ניכר על פניו שהוא נרגש עד מאוד. לשאלת גבאיו על מה? ענה הרבי שמזה שעתיים תמימות הוא מנסה לרדת לשורש נשמתו של אותו יהודי להרגיש אותו כפשוטו ולא עולה בידו.
אנו ניצבים בתקופה מאתגרת מאוד, להבין את המשמעות העמוקה של "נושא בעול עם חבירו", להרגיש את הצער האמיתי של הזולת ולא כמביט מן הצד. כשאדם חי עם הרגשה של "שלום עלי נפשי" מיד הוא נהיה במצב של "בשרירות ליבי אלך". הוא נהפך להיות אטום.
ימי החנוכה הבעל"ט הם הימים של האור הפנימי האמיתי שמבעיר את נשמותינו, אנו לא מדליקים את האור רק לעצמינו, המצוה היא לא לחיות עם עצמי, אלא לדאוג ולפרסם ולהעלות את הנס שגם השני יראה זאת. כי אנו חיים כאילו עם שורש אחד איתן וחזק. ביחד ננצח זה נכון, אבל לפני הכל צריך להיות באותו יחד.
