רבקה הגיעה אלי לטיפול עצובה. היא הגיעה בלא שהם ידעו בבית להגדיר את הבעיה עמה התמודדו. לאחר שזיהינו את הבעיה, הבנו שצריך להגיע לשינוי תפיסה. "האם זה אפשרי?" היא שאלה.
"אין מקום נפשי שלא ניתן להגיע אליו", אמרתי להם. "עם עבודה קשה ונכונה, התכווננות, סבלנות והמון רצון אמיתי, אפשר להשתנות. אבל חייבים להגדיר קודם את הבעיה וממש חשוב להבין אותה".
הנפש של בעלה לא מאמינה באמת שרבקה סובלת. זה מגן עליו, שלא יצטרך לחוות את החוויה הקשה הזו שאשתו סובלת. המנגנון שפיתחת עוזר לו לעבור את הקשיים בחיים בלי לחוות זעזועים. ככה, כל החיים יכולים 'לעבור לידו' ושום דבר לא באמת קורה. כך ניתן להתמודד עם כל דבר בגבורה, משום שהוא לא באמת מרגיש זאת.
"את המנגנון הזה, צריך לפרק. צריך לחלק את העבודה לשלושה שלבים, וחייבים לעבור את שלושתם", אמרתי להם.
"שלב ראשון – תפיסה מעוותת של חוסן. צריך להבין שהתפיסה שלכם על חסינות וחוזק היא תפיסה מעוותת. חשבתם שאדם חזק מסוגל לעבור הרבה דברים קשים בלי להישבר. באיזה מקום זה גורם להרגיש לא רק שזה לא רע להיות חזק, אלא זה אפילו טוב ורצוי. חייבים לשנות את התפיסה הזו. לשנות תפיסה זו ההתחלה האמיתית, וזה קשה, כי אנשים חוזרים אחר כך לעצמי הטבעי והרגיל, וזה גורם להם להתייאש ולהאמין שהם לא יכולים לשנות את הטבע שלהם. אבל אפשר לשנות בהחלט.
"שלב שני", אמרתי, "להפסיק להדחיק שלא נשברים". הדחקת השבירה לא מונעת את השבירה. הוא פשוט לא מבטא את השבירה אפילו לא מול עצמו. התדמית החזקה לא נותנת להוציא ולבטא את השבר הנפשי, ואז השבר הנפשי, הכאב והצער, חייבים להתבטא. אם הם לא יוצאים בצורה בריאה הם עלולים לצאת בצורה רעילה, קשה והרסנית.
"אחרי שינוי התפיסה וההבנה שאפשר להישבר, מפסיקים להדחיק. כל זה יעזור לשחרר את הנפש, ולהוביל לשלב השלישי: להתחיל להאמין לעולם, שדברים קורים פה באמת. כשהנפש משוחררת אפשר להתחיל לפרק את ההגנה של לא להאמין לעולם שדברים קורים פה באמת".
"יש כלים מציאותיים שעוזרים לשנות תפיסה", הוספתי. "אבל בסוף, שינוי תפיסה דורש הרבה להתבונן בזה, להתעמק בזה שוב ושוב. בסוף – זה מה שגורם לאט לאט לכך שזה ישתנה.
"גם להישבר צריך ללמוד מתי ומול מי להישבר. לא צריך כל הזמן להישבר. אבל אסור שהתדמית תהפוך אותנו לעבדים שלה, שאנחנו כלואים בתוכה.
"צריך להתחיל להאמין ביכולת להתפרק, להיות בעמדה של החלש, לבטא את החולשות", סיימתי.
