החיילים לא צעדו בכוחות עצמם, גם לא אלו שהובילו אל השח ואל המט – כולם צעדו אל יעד ההישג בכוחות יד עליונה מנתבת. זהו, הם גמרו לשחק, ביד זריזה הם אגפו את כל הכלים אל תוך קופסאת העץ המשובצת שחור לבן. כולם נארזו יחדיו ללא הבחנה, הסוס והרץ, הטור, המלך וגם המלכה, כולם – הם ומעמדם הפכו בין רגע לשווי ערך.
כמה זה מוכר לנו מהתקופה האחרונה, התקופה שארזה את כל האנושות וגימדה אותה לשורה אחת, אין הבדלים ואין מעמדות – קו ייצור אחיד (כשיטת סין לתעשיותיה…).
לא יוצאים לעבודה, לא ממהרים בבוקר, היומן ריק!!! עבודות הפסח גם הן נגמרו… היום ארוך, וצריך איך שהוא לשבץ מערכת; שעה לבישולים (גם זה המון) שעה לכביסות (אולי קצת יותר) חצי שעה בסוף יום לארגן את הבית ופה ושם כמה דקות לשטיפת כלים ו…זהו!!!
ואז, לראשונה מאז שנים רבות, אני מוצאת את עצמי מביטה לשמים המספרים כבוד קל, מתעמקת ברקיע המגיד מעשה ידיו, עוקבת אחר העננים, בצורות הנוצה והכבשה שלהן, עוקבת אחר קצב תזוזתם ולא תאמינו – עד כמה זה מרתק! זה מפעים (והעיקר זה ממלא את היום…).
אם אי פעם משהו היה מספר לי כמה אפשר להתעמק בשמים, בעצים ובפרחים שמסביב, הייתי לועגת לו, הרי מספיק שבוע קצרצר בטבריה להתענג על הכחול העמוק, להביט אל ההרים הגבוהים ולחזור לשגרה הצפופה והבלתי מאפשרת…
בימים אלו, בעקבות "מדע הקורונה" החדש שפרץ לטכנולוגיות שנת 2020, אני מצליחה להבין דברים שהיו עד כה נשגבים מבינתי…
איזה עומק ודיוק יש לבריאה, איך היא מתחדשת בטובו בכל שעה; תלוי בכיוון קרני השמש, צורת העלים שבעץ נראים אחרת, בכל יום הפרחים באדנית גובהים ומתפתחים בעוד קצת, באיזה קצב מדהים הם נסגרים לעת ערב – כן, הספקנו לצפות בכל התהליך!
והחשוב ביותר הוא, לחוש במוחש עין בעין לראות ולדעת את מה שהאמנו בו עד כה, שאת כולנו – מקרני ראמים ועד ביצי כינים, מהרץ ועד המלכה מכוונת יד אחת – יד ההשגחה! לה הבלעדיות והעצמאות, כולנו כפופים לה ולהחלטותיה, את כולנו היא מלווה, היא מכתיבה את הקצב והתוכן, היא מגביהה שפלים ומשפילה גאים. כל אחד ותפקידו, דרגתו ומעמדו כולנו נגיע בסוף לאותו יום פקודה מול מלכותו העצמאית של השי"ת.
ומי שהסתפק בכך עד כה – באה הקורונה ו…
