"מה, אז נפסיק להעניש?!" מספר מורים יצאו משיווי משקלם לנוכח המאמר הקודם שציין את הסכנה בענישה מוגזמת.
קחו למשל את מוישי, תלמיד בכיתה ה' שלאחרונה "לוקה" בהתפרצויות זעם קשות. מוישי זה, מסרב למלמד כאשר נדרש לבצע דבר מה. הוא מגיב ב"לא בא לי!". אחרי ההפסקות חבריו נכנסים לכיתה נסערים לאור המהומות שעורר במגרש וכשנגער ע"י המלמד הוא… מתפרץ.
שימו לב, יקירנו חצה גבולות. הוא עבר על שלושת האיסורים של 'ייהרג ואל יעבור' במערכת החינוכית: חוצפה, אלימות, השחתת רכוש.
בדיון רב משתתפים של הסגל החינוכי נשמעו דעות מגוונות לגבי העונש שיינתן למוישי ויפתור לאלתר את הסיטואציה אליה נקלעו. היה מי שטען לשלוח אותו שבוע לבית. היה מי שחשב לטרטר את ההורים. היה דווקא זה שחשב שגערה מתובלת בסדר מוסר פומבי (ומשפיל) יעצור את התופעה ובעיקר יגרום למען יראו וייראו. והיו גם כאלו שחרצו גורלות של טיפול פסיכיאטרי שאינו סובל דיחוי ושרק זה מה שיעזור להביא את השקט.
מוישי נשלח הביתה ליומיים. זה לא עזר. לשבועיים. זה לא עזר. ההורים טורטרו. זה לא עזר. נמסר שם סדר מוסר, גם זה לא עזר. היו איומים, ניתנו הבטחות, כלום לא עזר.
***
כאשר אנו מגיעים למסקנה שכן, צריך להשתמש בענישה, חשוב שנשאל את עצמינו שתי שאלות חשובות: 1. מהי מטרת הענישה? 2. מה ה"כח המוביל" אותנו להעניש?
המטרה היחידה בגינה אנו נדרשים להעניש אינה "על מנת להקל על המורה / הורה, העונש נועד לספק לילד תחושת ביטחון, הגנה, יציבות וערך עצמי". בענישה אמפתית, נכונה ואיכותית – מסר זה עובר לתלמיד באופן אוטומטי בלי מילים. זהו שדר סמוי העובר לילד באמצעות ההתנהלות שלנו. במידה והמטרה שלנו אחרת – הילד ירגיש מושפל, מעורער וחסר ביטחון – העונש לא יפיק את תועלת (בהמשך נרחיב על דרכים לניהול ענישה אמפתית).
על מנת לתאר את ה"כח המוביל" אותנו לענישה – נזכיר את "מעיל הכעס"- אותו מעיל שלבש אחד מגדולי ישראל לפני שניגש להעניש את בנו. טקס לבישת המעיל מלמד אותנו למתן ולאזן את הכח ממנו אנו פועלים בעת הענישה. ענישה שנובעת מדחף אימפולסיבי היא אסורה בתכלית האיסור. ענישה כזו לרוב נובעת מהצורך לנקום, לסגור חשבון ו… לשמור על "כבודי" כמלמד / הורה.
***
נחזור רגע למוישי. בשיחות עם הצוות החינוכי, הם חזרו שוב ושוב על המצוקה שלהם כצוות – הם מרגישים שסמכותם נפגעת עם חוצפתו של מוישי. הם לוקחים את התנהגותו של מוישי כגורם הפוגע בכבודם באופן אישי ולכן רואים צורך לחסל את ההתנהגות ומיד. הם לא התמקדו בטובתו של מוישי, הם חשבו על מצוקתם.
כל העונשים שנבחרו על-ידי סגל ההוראה הוחלטו מתוך דחף ורצון להקל על המערכת ולשמור על כבודה. מוישי לא היה שם (והם לא היו שם בשבילו).
התוכן מיועד להורים, מורים ומורות כאחד.
