ילידת קיץ אני. עמוק בקיץ. בשיאו של החמסין וטמפרטורה חד ספרתית בשלט המזגן. פיתחתי תיאוריה (לא מבוססת בעליל) שילידי הקיץ אוהבים את הקיץ ויותר מזה ממש לא אוהבים את החורף.
יתכן ומבססת תיאוריות מטאורולוגיות כבר לא אהיה, אבל את ימי הגשם אני לגמרי לא מחבבת, בלשון המעטה. החשיכה השמיימית בשעות הבוקר לא עושה לי נעים בלב, השקיעה המוקדמת גם היא לא מוסיפה למצב רוחי ושלוליות הבוץ של הקטנים בכניסה לבית מרימים אצלי את מפלס המוגלה החורפית שלי.
אני סופרת את הימים לסיום החורף ושמחה מאד כשקרן שמש הצליחה להתגנב לחלוני בבוקרי חודש טבת.
לא אחת אני מגיעה לשיחות הגשמיות הללו עם סביבתי ומחברת בקו ישר את הגשם והרוח למדד מצב הרוח ומאוששת את פשר הביטוי דיכאון חורף.
***
את הערב ההוא העברתי מתחת לפוך עם ספל תה חם בשיחת טלפון עם חברה טובה מימי התיכון.
גם היא, כמוני ילידת קיץ ושתינו מתעוררות לחיים כשפוגשות בצבעוניות מקררי הגלידה מבעד למשקפי השמש.
דיברנו על דא-הא עד הבהלה שהלמה בי עם הברק הזוהר שהבזיק בחוץ וחדר פנימה אל קירות החדר ברעד ומיד הסיט את השיח לקנטרנות החורפית המוכרת והידועה שלי.
בהיכרותי אותה צפיתי שתחבור אלי ונייחל יחד לימי הקיץ גם בואכה חודש שבט. אבל היא הפתיעה, "את יודעת, שיניתי פאזה בגישתי לחורף וגשם"… חץ בגידה נחרט בליבי עם שמע המשפט הזה, שהעמיק עוד יותר את תחושת הקור שלי גם ככה.
היא סיפרה בנעימות שגם היא, כמוני לא אהבה את החורף אבל למדה לאהוב אותו!
אם הגשם מסמל ברכה בהכרח שיש בו משהו טוב וטוב צריך לאהוב.
היא לא חידשה לי את הברכה שבגשם, היא כן חידשה לי את החידוד בלראות את הטוב וללמוד לאהוב אותו גם אם הוא קשור לרטיבות ולבוץ.
את הצבעוניות של הגלידות היא מחליפה במרקים ססגוניים ומגוונים וכדי להתחבר אף יותר היא לוקחת מטריה בשעת לילה ויורדת לריקוד גשם. כן. כן. בשלולית ומגפיים. הופתעתי. לזה לא הייתי מוכנה. הבטחתי לחשוב על התובנה המדהימה הזו ולנסות גם אני להתחבר לממטרים שבחוץ.
בשלב הראשון החלפתי את התה בשוקו חם ולמחרת גם את המטריה הכהה הקבועה שלי בצבעונית יפה ונעימה יותר.
לתוספת הגברתי את המוזיקה בבית לווליום גבוה בשעות היום כדי להגביר את השמחה שבלב. כזאת אני, מאמינה שהשינוי מתחיל מבפנים.
ואכן, כשהגיעה סערת סוף השבוע היא באמת חלפה בחמימות יותר.
מי יתן ואת המשך החורף אעביר גם אני בריקוד של ברכה לפחות עד האביב…
