אחד הסיפורים החביבים עלי במיוחד הוא אודות רב חכם, אוהב שלום ונח לבריות. אותו רב היה משמש גם כדיין בעירו, וניסה תמיד בכל מאודו להשכין שלום בין הניצים.
מנהג מעניין היה לו – לכל אחד מבעלי הדין הוא היה אומר, אחרי ששמע את טענותיו בכובד ראש: "אתה צודק".
באחד הימים נערך הדיון בביתו של הרב. שני הניצים הגיעו אדומים מכעס ונכונים לקרב. בעל הדין הראשון פתח ושטח טענותיו בקולות וברקים. האזין לו הרב בסבלנות ואח"כ אמר כדרכו: "אתה צודק". תוך שניה קפץ השני כנשוך נחש: "מה, הוא צודק?" עמד וצרח את טענותיו בקול מר כשופר. האזין הרב בכובד ראש והפטיר לעומתו: "גם אתה צודק". רעייתו של הרב שנכנסה להגיש כוס תה ושמעה את עיקרי הדברים מאחורי הדלת לא יכלה לכלוא את סקרנותה: "יסלח לי בעלי הרב, אבל אי אפשר שגם הוא צודק וגם הוא צודק". ענה לה הרב בסבלנות: "גם את צודקת"…
נכון שבבית הדין הדבר הזה לא כל כך יכול לקרות, אבל בחיי הנישואין הוא קורה כמעט תמיד. העובדה שבן הזוג אינו סבור / נוהג / חושב / מתנהל כמונו עדיין אינה הופכת אותו לטועה וודאי לא לאובייקט להאשמה. אנו צריכים להחדיר היטב לראש שבדיוק כשם שיש לי רשות לחשוב מה שאני חושב, להתנהג כפי שאני מתנהג ולבקש את צרכי מבן הזוג, כך גם הוא יכול לחשוב באופן שונה ממני, להתנהג לא בדיוק כמו שנראה לי ולבקש ממני את צרכיו אף אם הם שונים מאלו שלי ואפילו מתנגשים איתם.
***
אחד האתגרים בנישואין והמקום בו עלולים לצוץ קונפליקטים הוא האזור הנקרא "נקודת השוני". ניקח לדוגמא את הנושא הכלכלי. שמעיה מגיע מבית דל באמצעים וחסכן במיוחד. רעייתו לעומת זאת גדלה בבית שהיה בו יותר שפע. היא בטוחה שספה לסלון אינה מותרות כלל ומעוניינת לקנות ספה נחמדה (גם אם לא מפוארת) ולשלם עליה בתשלומים. הוא לעומתה רואה בקניית ספה בזבוז משווע, מקסימום הוא מוכן להתאמץ בעבורה ולקנות משהו יד שנייה. יותר ממה שמפריעה לראובן ההוצאה הכספית, ולרעייתו – חסרונה של הספה, הם סובלים מכך שנראה לכל אחד מהם כי בן זוגו אינו חושב נכון ואינו רגיש לצרכיו. ראובן בטוח שאשתו בזבזנית ואינה מגלה רגישות מספקת לעול הכלכלי המוטל עליו, והיא סבורה שבעלה מקמץ יותר מידי ולא מספיק אכפת לו מכך שהיא אינה יכולה להגשים את משאלותיה. כל אחד בטוח שהצדק אתו, וגם אם ייכנע ויוותר לבסוף, הוא יישאר בהרגשה של: "כמה חבל שבן זוגי לא השכיל לפעול על פי גישתי הצודקת, ואני עוד הייתי צריך לשתף פעולה עם הטעות הזו."
הבה ננסה לראות מה קרה פה. אם תשאלו את שמעיה מה גרם לסירובו לרכוש את הספה הוא וודאי יענה: "אין לי כרגע כמה אלפים בצד בשביל ספה, ולהתחייב לתשלומים אני לא אוהב". נוסיף ונשאל אותו: "לו היה המקרר בבית שובת, היית קונה מקרר חדש ומתחייב לתשלומים או שגם אז לא היה הדבר בא בחשבון?" אין כמעט ספק שהוא יענה: "מה ההשוואה בכלל, מקרר הוא דבר נצרך שאי אפשר לנהל בית בלעדיו, ספה? זהו חפץ מותרות". למעשה שמעיה קובע עובדות אשר הוא בטוח בנכונותן, מפני שכך הוא גדל וזה מה שהוא ראה בבית הוריו. רעייתו, לעומת זאת, רואה בספה חפץ בסיסי וחיוני. מבחינתה סירובו של בעלה בעניין הספה נתפס כמעט כמו סירוב לקנות מקרר "כי עכשיו אין כסף". האם היא צודקת? מן הסתם חלק מן הקוראים מהנהנים בהזדהות לאות הן, וחלקם האחר מוחים בתוקף. שוב, הדבר תלוי בבית בו גדלתם ו/או בסגנון החיים שאתם מנהלים היום. אין כאן עניין של צודק או לא צודק, יש כאן תפיסה שונה של המציאות בהתאם לראייה של כל אחד.
(אגב, אין כוונת הכותבת לעודד קניית ספה כאשר אין כסף, או להטיף בעד קנייה בתשלומים. על פי השקפתי, הדבר הזה הוא חסר טעם, אבל שוב – מדובר בהשקפת העולם שלי. אולי אם יש לכם רב או דמות רוחנית שאיתה אתם מתייעצים, כדאי לחשוב מה הוא היה מורה לכם לעשות)
אני מניחה שאתם שואלים את עצמכם: "נו, אבל מה תכל'ס. הוא צודק והיא צודקת ולכלל החלטה לא הגענו". ובכן, בחיי נישואין לא הכל מתחיל ונגמר בתכל'ס. ההחלטה שנבצע היא חלק משני, כשאנו מכבדים זה את דעתו של זה, כל החלטה שלא תהיה לאחר מכן תבוא ממקום מבין ומלא רצון טוב ולא ממקום מאשים ומבקר.
