יש אנשים המקישים בטעות בין תחושת אשמה לבין רגשות חרטה.
חרטה היא אחד ממרכיבי התשובה, וכשהיא נעשית מעומק הלב ומתלווים אליה וידוי ושינוי המעשה תוך קבלה אמתית לעתיד – מתנקה האדם מחטאו וזוכה למחילתו של בוראו. חרטה היא שלב הכרחי ומכריע בדרך לשינוי, לשיפור ולחיים טובים יותר.
שונה ממנה האשמה. אנשים רבים המבוססים ברגשות אשמה ובהלקאה עצמית, מוצאים את עצמם שקועים עד צוואר בתסכול, בצער ובשאר רגשות קשים, כאשר השינוי המיוחל לא בדיוק צועד בעקבותיהם.
קחו את הדוגמא הקלאסית של אם הצונחת באפס כוח על הכיסא במטבח בשעת ערב לא מוקדמת. כוס קפה בידה האחת, חבילת טישו בשנייה ודמעות בקצה העין. סוף סוף נרדמו הזאטוטים ושקט השתרר בבית, ועכשיו זה הזמן שלה לאכול את הלב.
היה ערב לא קל. היא הייתה עייפה במיוחד אחרי יום עמוס פעילות בבית ומחוצה לו ורצתה רק לסיים את ההשכבה ולנוח. הקטנים מלאי המרץ, לעומתה, רצו הכל חוץ מלהיכנס למיטות ולעצום את העיניים. אז אחרי עוד פעם של "לשתות, תכסי אותי, קר לי, חם לי" וכו', היא איבדה את הסבלנות. הרימה את היד ואת הטון והודיעה חד משמעית שמי שינסה לקרוא לה פעם אחת נוספת עתיד להתחרט על כך. הקטנים נבהלו קצת וסוף סוף נאלמו דום.
ועכשיו, תחת השקט המיוחל והשלווה שבאה בעקבותיו, היא מוצאת את עצמה טובעת בים של אשמה. נזכרת בהרצאה ששמעה לפני שבועיים על כמה חשובות הדקות שלפני השינה, לא סולחת לעצמה על שלא התאפקה עוד כמה רגעים. במצב כזה של רפיון וחוסר מרץ מוצא אותה הבעל השב הביתה. נראה לכם שקבלת הפנים שלה תהיה סוג של תיקון ליחס הבלתי מלבב שלה לצאצאים חצי שעה קודם? סביר להניח שלא. רגשות האשמה מצצו את שארית האנרגיה והכוח הנפשי שעוד נותר בה, וכעת אין בה מאום להעניק לבן זוגה.
באופן פרדוכסלי גם כאשר אישה מסתובבת בתחושת אשמה על היחס שלה כלפי בעלה (ונכון הדבר גם לבעל כלפי רעייתו), אין הדבר תורם לשיפור היחסים והרבה פעמים אף להיפך.
***
להלן תיאור המבוסס על שורות שרשם רופא בבית חולים בארה"ב ביומנו:
היה זה ביום השבת. אל בית החולים הגיעה אישה ממוצא שאינו אמריקאי מלווה בשני ילדים כבני שמונה ועשר. הילדים סבלנו מקוצר נשימה, מה שהבהיל את אמם לבית החולים. האם עשתה רושם של אישה עוצמתית ושידרה תקיפות וסמכותיות. שפתיה היו קפוצות, גווה נוקשה וכל עמידתה הייתה איתנה ובלתי מתפשרת. בבדיקה של הילדים לא התגלה גורם משמעותי. הם קיבלו טיפול נשימתי תומך ושוחררו כמה שעות לאחר מכן. בשבת שלאחר מכן היא הגיעה שוב, והמחזה שכפל את עצמו בדיוק.
הרגשתי שיש כאן משהו שהוא מעבר לתחום הרפואי הפיזי. דובבנו את האימא לספר קצת על עצמה וילדיה. מדבריה עלה כי היא אם חד הורית, העובדת קשה מאד כל השבוע על מנת לספק את צורכיהם של ילדיה. למרות כל זאת היא חשה אשמה עזה על כי היא שוהה איתם מעט מידי, ולכן בסופי שבוע היא משתדלת להשלים באינטנסיביות את אשר החסירה וממטירה עליהם תשומת לב מוגברת.
הבנו מיד כי הלחץ בו היא נתונה משפיעה ישירות על הילדים והוא אשר גורם להם לקוצר נשימה. דיברנו אתה והסברנו לה כי היא אם למופת וראויה לכל הערכה על מסירותה הרבה למען ילדיה. לאט לאט היא נעשתה נינוחה יותר, חיוך עלה על שפתיה ואבריה התרפו. כאשר היא עזבה את המחלקה באותו יום, ניכר היה עליה שהמתח האצור בה התחיל להתפוגג. בשבוע לאחר מכן היא כבר לא הגיעה…
תחושת האשמה היא תחושה מכווצת ופעמים רבות חוסמת את יכולותינו לתת ולהעניק. בהרבה מן המקרים הנפגעים הראשונים ממנה הם דווקא אלו כלפיהם אנו חשים ייסורי מצפון.
