מעשה ביהודי אחד,
אשר טיפס לקומה המאה על ראש הגג.
רק את ארנקו המלא בשטרות עמו לקח,
את מכשיר הטלפון בביתו שכח.
דלת החדר נסגרה – ננעלה אחריו,
האיש אל ליבו כה נעצב…
איך מן החדר הסגור בקומה המאה יצליח לצאת?
הן הוא מעוניין לרדת לקומת הקרקע מיד כעת.
הסיט את הוילון, הביט מבעד לחלון,
שאל את עצמו, "איך אצליח להסב
לאנשים ברחוב את תשומת הלב"…
הלא אותי כאן למעלה לא יראו
את צעקותיי עד הרחוב חלילה לא ישמעו?
הכיצד אוכל כאן להיות,
אין כאן דבר מה להשיב את נפשי גם לאכול גם לשתות.
את ארנקו בזריזות פתח,
שטרות של עשרים שקלים נטל לקח.
השליך את השטרות זה אחר זה לרחוב,
התכופפו האנשים לאוספם אל כיסיהם, שמחו בכל הטוב.
השליך היהודי שטרות של חמישים,
אספו את השטרות לכיסם הולכי הרגל, האנשים.
חיפש היהודי עוד עצה,
לצאת מכאן איך אמצא לי מוצא.
השליך שטרות של מאה ומאתיים,
נטלו האנשים את השטרות לכיסם, לא הביטו למעלה לא פעם לא פעמיים.
היה האיש עצוב עד מאד,
התמלאו עיניו ממש בדמעות.
על הכיסא בדאגה ישב,
"איך אסב את תשומת לב העוברים והשבים", לעצמו חשב.
במוחו הבזיק רעיון נפלא,
אשליך מהחלון אבן קטנה – לא גדולה.
השליך את האבן מקומת המאה,
האבן הקטנה בקצה ראשו של עובר אורח פגעה…
הזעיק הנפגע עזרה,
את כוחות ההצלה ואולי גם התקשר גם לתחנת המשטרה.
כוחות ההצלה לקומה המאה עלו,
את היהודי הסגור שם גילו.
שאלו אותו לפשר מעשיו,
הסביר האיש את מצבו, את המצב.
"הן רק בחרתי להסב את תשומת הלב,
על מנת לצאת מכאן, את ישועתי לקרב".
עתה נשאל,
נבאר את המשל והנמשל.
הקב"ה מרעיף עלינו שפע מתנות,
אשר מידו הרחבה לנו ניתנות.
ברוך ד' יום יום מחדש,
נוכל להתעורר, נפלא הוא המרגש.
נותן לנו שמחות, תינוק מתוק,
חיוך של הילדים, שמחה וצחוק.
נותן לנו בכל העיתים,
חתן וכלה, בישראל הקמת בתים.
אנו כמאמינים בני מאמינים, יהודים תמיד מודים לד' על כל החסדים.
לפעמים הלב מודה אך מעט שוכח,
להודות על כל הטוב, את ד' לשבח…
הקב"ה שולח לנו ממרומים,
תזכורת מעט מכאיבה, כאב הרחמים.
אזי אל ד' אנו ניגשים,
מתפילה כהלכה בלב שלם שוב מתרגשים.
פותחים את הסידור וכתמיד ממנו מוסיפים, מבקשים,
מודים לו על רוב שפע וטוב.
זוכים לקרבת ד' בעקבות המכה הקטנה,
ממש ומקרוב!
